PTSD — טראומת הגירה

PTSD — טראומת הגירה

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) היא מצב נפשי שמתפתח לאחר חשיפה לאירועים טראומטיים. בקרב יוצאי אתיופיה שעלו בגל 1984 (מבצע משה) ובגל 1991 (מבצע שלמה), השכיחות של PTSD גבוהה במיוחד. מסעות רגליים דרך הסודן ואתיופיה, אבדן בני משפחה בדרך, חוויות רעב ואלימות, ולאחר מכן הלם קליטה בחברה ישראלית — כל אלה יצרו צלקות נפשיות עמוקות שרבים נושאים עד היום.

PTSD מתאפיין בתסמינים כמו: פלשבקים וסיוטים חוזרים על אירועים טראומטיים, הימנעות ממצבים המזכירים את הטראומה, עוררות יתר (Hyperarousal) — עצבנות, קשיי שינה, ורגישות יתר לגירויים — וחוויה של ניתוק מהסביבה. בקרב הדור השני, ישנה גם "טראומה בין-דורית" — ילדים שגדלו עם הורים הסובלים מ-PTSD סופגים את ההשפעות גם ללא חשיפה ישירה לאירועים.

אחד החסמים הקשים ביותר לטיפול הוא הקושי הלשוני: מרבית הטיפולים הפסיכולוגיים בישראל ניתנים בעברית בלבד, ולא קיימים מספיק מטפלים דוברי אמהרית. בנוסף, בתרבות האתיופית המסורתית, PTSD נתפס לעיתים כחולשה או כסוגיה שיש להסתיר — ולא כמחלה לגיטימית הניתנת לטיפול.

הטיפולים המוכחים ב-PTSD כוללים: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד (TF-CBT), EMDR (desensitization and reprocessing), ובמקרים מסוימים — תרופות. NATAL ו-AMCHA הם ארגונים בישראל המתמחים בטיפול בטראומה ומציעים שירותים המותאמים לאוכלוסיות מהגרים.